ענין הפעולות 

ענין הפעולות \והנה nעניין שהעיר עליו המו'נ במאמר דלעיל,סוד מעשה בראשית' וזו לשונו\ \וממה שאתה צריך להתבונן בו ארבעה הלשונות אשר נאמרו בייחוס השמים לה', והם ברא ועשה וקנה ואל, אמר ברא אלוהים את השמים את הארץ ואמר ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים ואמר קונה שמים וארץ ואמר אל עולם ואמר אלוהי השמים ואלוהי הארץ אבל אמרו אשר כוננתה וטפחה שמים ונוטה שמים כל אלו כוללם עשה. אבל לשון יצירה לא נאמר, כי נראה לי שאין היצירה נאמרת אלא על התבנית והתיאור, או אף מקרה משאר המקרים, כי גם התבנית והתואר מקרה, ולפיכך אמר יוצר אור לפי שהוא מקרה, ויוצר הרים קובע תבניתם, וכן וייצר ה' אלוהים וגו' אבל המציאות הזו המיוחדת לכללות העולם שהוא השמים והארץ הרי הונח לו ברא, לפי שהוא לדעתנו המצאה מן ההעדר. ואמר גם עשה לצורותיהן המיניות אשר נתנו להן, כלומר: טבעיהן ואמר בהם קנה, מפני שהוא יתעלה מושל עליהן כמשול האדון על עבדיו, ולפיכך נקרא אדון כל הארץ והאדון וכיון שלא יהיה אדון אלא אם כן היה לו קניין, וזה נוטה לצד הדעה בקדמות חומר מסוים לפיכך שימשה תיבת ברא ועשה אבל אלוהי השמים וכן אל עולם הוא מבחינת שלמותו יתעלה ושלמותם הרי הוא אלוהים, כלומר: שופט והם נשפטים ולא בעניין משילה כי זה הוא עניין קונה אלא הוא מבחינת השפעתו יתעלה במציאות והשפעתם הרי הוא האלוה לא הם, כלומר: השמים. דע זאת. וכל הנאמר כאן, עם מה שקדם ועם מה שיבוא בעניין זה, מספיק לפי מטרת המאמר וכפי המעיין בו : הקדמות 2 שיש צורך בהן בקיום מציאות האלוה יתעלה ובהוכחה על שאינו גוף ולא כוח בגוף, ושהוא יתרומם שמו אחד, עשרים וחמש הקדמות, כולם מוכחות, אין ספק בשום אחת מהן 3. וכבר בא אריסטו ושאחריו מן ה"משאיין" 4 בהוכחת כל אחת מהן. והקדמה אחת נניחנה כדבריהם דרך הנחה 5 כי בכך יוכחו דרישותינו 6 כמו שאבאר, ואותה ההקדמה היא קדמות העולם 7. ההקדמה הראשונה - שמציאות גודל מסוים 8 שאין לו סוף בטל 9. ההקדמה השניה - שמציאות גדלים 10 שאין סוף למנינן בטל, והוא שיהו מצויים יחד 11. ההקדמה השלישית - שמציאות עילות ועלולים שאין סוף למנינם בטל, ואפילו לא היו בעילות ממד 12. המשל בכך, שיהא השכל הזה דרך משל סיבתו שכל שני, וסיבת השני שלישי, וסיבת השלישי רביעי, וכך עד בלי סוף, גם זה בטולו ברור 13. ההקדמה הרביעית היא - שהשינוי ימצא בארבע אמירות 14. באמירת העצם, ושינוי זה ההווה בעצם הוא ההוויה וההפסד 15. וימצא [ קנט] באמירת הכמות, והיא הגדילה והכיליון 16. וימצא באמירת האיך, והיא ההשתנות 17. וימצא באמירת האנה, והיא תנועת ההיעתקות [. 18. ועל שינוי זה באנה תיאמר התנועה במיוחד 19. ' [ 14. ארבע מעשר הקטיגוריות של אריסטו. וסקר אותן רבנו ב"מילות ההגיון" שלו שער עשירי. ואף רס"ג עסק בהם בספרו האמונות ודעות מאמר ב פ"ט והלאה, ראה שם מהדורתי. ומקור הקדמה זו בפיזיקה לאריסטו ספר ג פ"א. 15. כלומר: שינוי העצם אינו כשינוי יתר שלוש האמירות, כי היתר אינם אלא מקרים, ושינוייהם הם מעבר המקרה מעצם לעצם. מה שאין כן שינוי העצם, שהיא ישות וחדלון. 16. "אצ'מחלאל" - כיליון על ידי התפרקות היסודות שמהם הורכב הדבר, ובר"ש "ההתוך" וגם זה תרגום נאה. והכוונה, שהגוף בעל הכמות המוגדרת כשהוא פורה וגדל, ולהפך, כשהוא מתפרק והולך וחסר, בשני אלה בא השינוי בכמות. ובלשון אריסטו כפי שהובא במאמר אבי נצר "אלזיאדה ואלנקצאן": התוספת והגרעון. 17. שאיכות הדבר שבה הוא נגדר משתנה ממצב למצב, כגון מיבש לרך, מחם לקר. 18. ממקום למקום. והעבירה מכאן לכאן. 19. בר"ש מוסיף כאן "ועל שאר השינויים בכלל" וכך הוא במקצת נוס' של המקור. וראה לקמן בתחילת פרק א. ומקור הקדמה זו במיטפיזיקה יב ב. פיזיקה ג א. ה א-ב. על הנפש א ג, על ההוויה וההפסד א ד ] מפני שהשם יורה על מציאות עצמיי או מקריי והפעולה אינה לא עצם ולא מקרה אלא ענין מיוחס אל ענין נאמר בה מה שתשמע והוא זה. דע שהפעולה יש ממנה נמצאת בכח ויש ממנה נמצאת בפעל. ויש ממנה טבעית ויש ממנה מלאכתית ויש ממנה מקריית, ואמנם מה שבכח יחלק לשני חלקים קרוב ורחוק, הקרוב הוא שקרוב אל הפעל מאד, והרחוק הוא שרחוק מהפעל, ולפיכך יכנסו ענייני קירוב וריחוק עוד בין הקרוב ובין הרחוק, והאמצעיים הם מה שביניהם: ואמנם הפעל הוא כאמרך האדם כותב בשעת הכתיבה שאז הוא פועל בפעל, והגלגל מתגלגל בפעל תמיד, ואמרי שאין הפעולה לא עצם ולא מקרה כי אם יחס מתייחס אל הפועל שפועל אותה ואל הנפעל הנושא אותה, והנה אינה עצם שאינה גוף וגם אינה כח בגוף, שאם הוא כח אינו פועל, ואם תאמר היא כח פעול ועומד אם כן היה עצם, רק יתכן לקראתה על פי היחס תאר שבו יתואר הפעל הנמצא בעצם נושאו או המקרה, ואמנם הפעולה הטבעית היא העמציית בין תמצא תמיד בכח המוכן לצאת לפעל, בין תימצא בפעל כגון כבד הגופים המורכבים ברוב הרכבתם ממים ועפר וקלות המורכבים ברוב הרכבתם מאש ומרוח וחמימות האש ולחות המים, ועליית זה למעלה וירידת זה למטה וכיוצא בם, ואלה העניינים גם כן הנמצאים בפעלות הטבעיות יקראו מקריות כמו שיקראו עצמיות כי אינם עצמים אבל קראנום עצמים. מפני היותם מתמידים עם העצמים הנושאים אותם ולא ימצאו בלעדם בפעל כלובן בשלג והשחרות בזפת, וקראנו המקרה הקורה לעצם עת מהעתים, ועוד נעדר ממנו כחום למים וכלחות לדונג וכיוצא בם מקרים עתיים, ואלה הדומים להם הם הפעלות הנמצאות בטבע ונקראו טבעיים ונמצאו מחויב הטבעיים כאלה המקריים הנזכרים, הקורים לטבעיים בהתהפכות לעתים ונקראו מקריים: ואולם המעשים המלאכתיים הם הנעשים על יד אדם לבד, וכל באי עולם לא יבראו חומר אחד לא קטן ולא גדול לא רב ולא מעט וגם לא יטרידוהו מהמציאות המוטבע, אבל המלאכה היא דומה בקצת ענין לטבע, שהיא נתינת צורה בחומר בעל מזג, והנה על זה יוחסו הפועלים אל פעוליהם והפעולים אל פועליהם, ויחס הפעולה הוא המשותף לשניהם להתיחס אליה וליחסה אליהם, ומפני שאין פעל בלתי זמן ובלתי מקום, יוחסו גם כן הפועל והפעול והפעל אל זמן ואל מקום, ומפני שאין פעל בלתי ארבע סיבות, והם החומר והצורה והפועל והתכלית, יוחס כל פעל אל ארבעתן, שהוא סיבת מציאותו, וכל אלה העניינים מבוארים בספרי החכמה: ואולם אנחנו נזכיר פה יחס הפועל אל הזמן לבד עם הפועל והפעול, והשאר יבוקש במקומו וימצא ויובן משם בעיון המשכיל, ונאמר על זה שהפועל הנה יהיה יחיד או רבים, והיחיד נחלק לשני חלקים זכר או נקבה, והרבים גם כן נחלקו לב' חלקים זכרים או נקבות, והמדברים המורים על הפעל יחלקו לג' חלקים, והנמצא המדבר עם הנמצא השומע על השלישי בלתי נמצא לפניהם, והמדבר על עצמו, והמדבר על חבירו פנים אל פנים על עצמו שלחבירו, ויכללו אלו ג' החלקים ג' נמצאים כלליים, והם אנחנו אתם הם, וג' נמצאים פרטיים והם אני אתה הוא, ונקרא אלו כנויים חלקם עוד לזכרים ונקבות ויעלו לי"ב חלקים: ואם חסר מהם דבר דע שהוא מחסרון הלשון, והנה בלשונינו כשנרצה לייחס פעל שכבר עבר באחת מן הבניינים אל פועליהם יחסרו מהלשון ג' שמות מהי"ב ונכפלו הג', וגם נתייחדו למי שראוי ליחדה אליהם, ונשארו אם כן ט', ואלה הם פעל ראובן אתמול פעל פלוני פעלה אשתו, פעל פלוני פעלו ראובן ושמעון, פעלו רחל ולאה, פעלנו אנחנו אברהם ויצחק, פעלנו אנחנו שרה ורבקה, פעלתי אני יעקב, פעלתי אני בלהה, פעלת אתה יעקב, פעלת את זלפה, פעלתם אתם עמרם ומשה, פעלתן אתן יוכבד וצפורה, אתמול פעל פלני: הנה הנזכרים ביחס הפעולות הם י"ב, אמנם היחידים הם ו' והרבים הם ו', והנה נכפלו ב' מן הרבים והם פעלו פעלו, גם פעלנו פעלנו, ולא נתיחדו בהם הזכרים מהנקבות כמו שנתיחדו בשאר הרבים, ואם כן היו הנכללים ד' ונעלמו ב' מן הו', ועוד נכפל אחד מן היחידים והוא פ לתי פעלתי פעלתי שלא נתיחד בם זכר מהנקבה, כמו שנתיחד בשאר היחידים, ואם כן היו הנפרטים ה' ועלה הכל ט' ונעלמו ג': ויש לשונות שחסרו יותר ויש שחסרו מעט ויש שחסרו בשוה, בלשונינו כלומר ט' אבל להוסיף על י"ב לא יתכן, לפי הדבור הטבעי שאין הנמצאים לא יותר ולא פחות, ואלה הם הקונים בעצמם. הוא היא הם הן אנחנו אנכי אתה את, אתם אתן והנה לפי זה הלשון עלו הכנוים י', כי פעלו מעלו שהיו שוים לשנים, התיחד כל אחד ונבדל בין מ' לנ' בענין הם והן, ולואי והיה אפשר להשלים כולם היה דבר מעולה, ויראה ממה שמצאנו אנחנו גם נחנו וגם אני גם אנכי, ולא מצאנו זה הכפל בזולתם, שהכוונה בלשון היתה להבדיל בין הנקראים בהם, ולא נאריך בזה מן נהיה לבוז, ואין טענה מפני שמצאנו אתנה במקום אתן, ולא ממה שבא אתם לנקבות במקומות, כי זה גם כן מכלל בלבול הלשון, או לסוד מן הסודות האחרים: והנה זה אשר זכרנוהו הוא לפעל שעבר ואמרנו שסובל י"ב לפי חלקי הנמצאים מצד הדבור, ואמנם מפני שהזמן עוד נחלק לעומד ולעתיד, בא הפעל מורה על שניהם, ונחלק העתיד לשני חלקים ולח' דבורים, ד' מהם צווי ומורה פעל עתיד להפעל, וד' מהם עתיד על פועלים והצווי, מפני שהמקבלים אינם כי אם ארבעה והם יחיד נחלק לזכר או לנקבה ורבים נחלקים לזכרים או לנקבות, כאמרך בצוותך להם מצוות ראובן שמור זה הבית עתה או מחר, אבל על עבר לא יתכן לאמר שמור, שכל צווי עתיד ואינו עבר, רק יתכן להאמר לקיים ההוה עתה, אך התחלתו מעת המצוה ואילך או תעמוד או לאו, ואין שום מצוה כי אם פנים אל פנים, והבן זה שהוא סוד גדול מהגדולים שבכל התורה, כי מה שאני כותב פה אינו ריקם מהסוד, שאיני בא להעתיק בחבור זה ספרי המדקדקים, אבל באו העניינים בו לענין הערב אל דבר מוכרח, או מועיל לכוונת החבור, ומזה עוד שתאמר עוד לנקבה שמרי זה הבית בזמן פלני, וכן לרבים שמרו ולרבות שמרנה. והנה עשרת הקונים שהם הכנויים יוסיפו על שרשי השמות או הפעלות, עשרה אותיות בסופן להבדיל בין הקונים בשמות, כאמרך שמי שמו שמה, שמך שמן שמנו שמם שמו שמכם שמכן: ובפעלים כאמרך פעל פעלה, כמו שרמזתי בם ובכנוים, אלא שהפעלים יחסרו אחד כמו שזכרתי, אבל הכנויים עשרה כמו השמות, ואחר שהתחלתם מן הוא היא תבין סודם, וכן תבין סוד התחלת שלשת הכנויים שלשמות כי סופן לעדות, וכן סוף הצווי בג' מהן ג"כ שמרי שמרו שמרנה, והתעורר מדברי אל השם ותשים מעלת השם המיוחד יתברך, ועוד הפועל מורה על עומד וכן הפעול נעמד, ולא יקרא פועל אלא הפועל בפועל בעת הפעל, ואם פעולתו תמידית בלתי העדר, גם הוא תמידי בלתי העדר, וזה מושכל ראשון, ואם יעדר הפועל והנה הפעול עומד ככתיבת הספר אחר שנכתב, ואע"פ שהפועל חי או מת לא יקרא פועל, אבל הפעול יקרא פעול כל עוד שהפעל נמצא בו, ואם נעדר פעלו במחיקת אות מהלוח לא יקרא פעול אז, אבל יאמר עליו שכבר היה פעול, אבל אינו עתה פעול בפועל כי אם בכח קרוב או רחוק: והנה היו הדבורים הנאמרים בפעל ד', והם כאמרך ראובן כותב, לאה כותבת, אברהם ויצחק כותבים, שרה ורבקה כותבות, ותי"ו כותבת באה במקום ה' של מכתבה, והכל שוה בלשון, וכן עוד ענין הפעיל כאמרך הספר כתוב. האגרת כתובה, הספרים כתובים, האגרות כתובות. וגם אלה הם ד' דבורים, ולא יתכן להוסיף עליהם ולא לגרוע מהן כלום, שאם ימצא אחד בלשון ואע"פ שלא ימצאו השאר בין מכלל כל הבנין בין באחת מו' מעלותיו, תוכל לבנותו בכל מקום שתרצה, והנה יש ב' ענינים שהן שרש לכל דבר שיאמר עליו ענין פעל, והם שמות ראשונים לפעל, כאמרך בניין או בניינין שעליהן תבנה כל פעולותיו, עבר ועתיד ועומד והפעל לא יתגלגל על השם העצם שאינו מקבל רבוי ולא סמיכה, אבל יתגלגל על שם התאר ועל המקרה שהם מקבלים רבוי או סמיכה, והכלל שכל שם יחובר לו בסופו אות, אבל לשם העצם לבד לא יחובר לו אות בסופו לעולם, אך יחובר לו מלפניו, וזה ג"כ סוד גדול ודעהו, וכבר ימצא עם העצם נגזר: והנה שם הפעל נחלק לב' חלקים. אחד מהם הוא שם יחיד ורבים, והשני שם יחידה ורבות, כאמרך קדש קדשים או קדושה קדושות ברגשום השם, כי הרפויים מורים על תאר המתואר באלה ומוצא בם, ומקור הפעל הוא כולל ג' חלקי הזמן, והם היה והוה ויהיה, והוא לבדו כמו זכור או שמור, ויש לו דרכים רבים בכל הבניינים, ואין אדם יכול לפרש עניינו בטוב, כי מפני היותו מקור היה עניינו נעלם, וכבר יתחברו לפניו ד' אותיות בכל"ם, ולא יתחבר אליו אות אחרת לשמשו, אבל כבר יתחבר אליו ו' השמוש כמו [אסתר ט, יח ] ועשה אותו יום משתה ושמחה, וכן יתחבר אליו הא התמיהה, כגון האמר למלך בליעל, ולא יתחבר אליו אות אחרת, וכן יתחברו אחריו כל י' הכנויין, והיותו ד' מדרגות עם בכל"ם, ובהיותו מקור כולל יורה על היות חומר אחד לד' יסודות, והוא משותף בכל"ם והוא מקור להן, וזה עינינו שמור ש' קמוץ הוא מקור, ושי"ן שוא הוא צווי, ומן המקור הראשו, ומן הצווי תמצא שרש כל התיבה, ולא תמצא שום אות משמש עם הצווי, כי אם אות ו' והוא הנוסף, כגון צא ועשה וראה ועשה, וכשתוסיף בכל"ם תאמר בשמור כשמור לשמור משמור, והנה שב להיות ש' מנוקד בשוה בענות ההוספה של ד' אותיות, אמנם בהיות שם ו' השמוש לא ישתנה מקמצותו וכל הא מיתמה לא ישנה המקור אליו בבוא אחריו אות שהגרון מהנמשכים אתו, והנה העתיד כולל ד' ענינים על ד' נמצאים, והסימן שיורה עליהם הוא אותיות אית"ן, וזה ענינים ראובן מדבר על עצמו ואומר אשמח, ובדברו על חבירו הנסתר אומר עליו לוי ישמח ובדברו לפניו אומר לו תשמח, ובהיותו כולל אחרים עם עצמו אומר נשמח, ואע"פ שימצא עוד אשמחה היא שוה לראשון, וכן ישמחו הוא לרבים, וכן נשמחה וכן תשמחו וכן תשמחי ובן תשמחנה, כל אילו נכללו באית"ן, והנה גם זה היה הדבור ראוי להיותו נדבר על פי הצורה שזכרנו, בין יחיד לרבים ובין זכרים ונקבות עד תמם בזו הדרך, אלא שחסרו מהם מה שתראה, והמשל בזה אני ראובן אלך, אני תמר אלך, אנחנו שמעון ולוי נלך, אנחנו רחל ולאה נלך, יהודה ילך, יוסף ושלמה ילכו, שרה ורבקה תלכנה, יהודה ויוסף תלכו, שמואל תלכו, שרה תלך, שרה תלכי, יוכבד וצפורה תלכנה: הנה אלה י"ב דרכים. ו' ליחידים ו' לרבים והחסרון שבלשון בם, הם ביחידים ב'. וברבים ב', ואם כן נשארו ח' שלא נכפלו ד' ביחידים ובד' ברבים, וכפי זו הדרך אתה צריך לחקור בשאר הבניינים הכבדים, כמו שראית מזה הבנין הקל אשר העירותיך אליו, כי לא כתבתי זה הענין בזה החיבור, אלא להעירך אל סוד הלשון לפי ההכרח, אשר אי אפשר להשיג מה שיבוא לפנים כי אב בהקדמות כאלה, שהן מוכרחות להקדימן כדי להגיע אחריהן אל הכוונה בחבור והיא ידיעה השם באמת, והשכל מוכיח שאם לא תקדם ידיעת סתרי הדבור להשגה, לא יתכן להיות ההשגה מושכלת המקובלת מהשם שלמה. ואמנם עם ידיעת ההקדמות הנרמזות ההשגה קלה להכירה, אם לא ימנע מזה מונע חיצוני או פנימי או רצון אלהי: